"מה זו הבטן הזו?!", אמרה לי פעם מישהי כשהייתי אחרי הלידה, ותקעה את אצבעה להמחשה.
"תחזיקי את הבטן", אמרה לי לא מזמן מישהי אחרת, שמבטיה הננעצים באופן קבע בבטני הרכה מעידים עד כמה הבטן שלי מפריעה לה.
שאלתי את עצמי: למה זה כל כך מפריע לה?
זה לא משפיע עליה בשום אופן, לא גנבתי מאף אחד, מה הבעיה שלה עם הבטן שלי??
הרהרתי בדבר כמה ימים, והגעתי למסקנה שיש כאן שני עניינים שמתחברים:
הראשון, האישה הזו רמזה בעבר שהיא חושבת שאני בהריון. כשחלפו תשעה חודשים וילדתי רק את עצמי, האכזבה הורגשה היטב. קצב הילודה שלי לא היה לרוחה, כנראה, ויש תחושה כזו שאם אני לא בהריון- אסור שתהיה בטן.
אני חושבת שזו תפיסה נשית קולקטיבית רווחת- לא כל כך במודע, אולי, אבל ודאי וודאי שמתחת לפני השטח: ילדת? יופי. עכשיו "תחזרי" מהר למימדים שלך שלפני הלידה.
אישה צריכה להיות רזה או בהריון, לא "להזניח" את עצמה. כי הרי ברור לכולנו שאישה שלא חזרה לגזרה שלה היא מוזנחת, עצלנית, "זורקת".
תחשבו רגע לעומק על הרעיון הזה, כמה הוא מזעזע:
תלדי או תרזי. אלו תפקידייך בעולם.
המהות שלך בעולם מסתכמת ברזון או הריון.
וזה לא רק לנשים נשואות. כלפי נשים רווקות יש ממש "עליהום" בעניין הזה.
כרווקה הייתי ממוצעת. ניזונתי בעיקר מפריכיות, אשל וגזר. כמדריכת טיולים עסקתי בפעילות גופנית אינטנסיבית, ועדיין היו לא מעט נשמות טובות שחשבו שאני צריכה לרזות ואמרו לי שאולי בגלל זה אני לא מוצאת חתן.
אנחנו חושבות ומאמינות שאישה "חייבת" להיות רזה. אם היא רווקה, היא צריכה לרזות כדי להתחתן. אם היא נשואה ואחרי לידה, אסור לה להזניח את עצמה או להתעצל, היא צריכה לרוץ מרתונים או לפצוח בדיאטות ולהשיל מעליה את הקילוגרמים. אין הנחות גם למניקות.
גבר יכול לטפח כרס, וזה בסדר, מותר לו. זה אומר שאשתו מבצעת את המוטל עליה ומבשלת כמו שצריך.
לפי החוקים שלנו, הנשים, אין לו חובה להיות בהריון וללדת בקצב, הוא לא עצלן ולא מזניח את עצמו.
כי מה שהכי מדהים שמדובר בתפיסה של נשים כלפי עצמן, שנאה נשית עצמית.
שנאת הנשיות במובן הרחב (תרתי משמע) שלה.
עולם כזה הוא עולם אכזר ועקום, ובעיקר כפוי טובה לנשים ונשיות.
הגיע הזמן שנתקן את התפיסה המעוותת הזו שלנו.