סיפור קצר על תודעת שפע, ובסופו מפגש מרגש:
ביום שישי לקחתי את הילדים ליפו העתיקה. הסתובבנו רבע שעה לחפש חניה, ולא מצאנו.
סדק של חניה לא היה (לא שאני יכולה להיכנס לסדק של חניה, אבל כשיש סדקים זה נותן תקווה).
לבסוף מצאנו את עצמנו עומדים ברמזור אדום שנראה כי יישאר אדום לנצח.
לפנינו עמד קטנוע שחיכה פרק זמן מוגזם, התייאש ועבר באדום. גם אני כבר הייתי על סף יאוש, וחשבתי לוותר על הטיול ביפו.
אחרי שהיו לנו כמה דקות בטלה מול הרמזור שאפשרו לי לחשוב, הבנתי שאני משדרת מסר של יאוש שיוצר לופ של מציאות מייאשת, ומיד המצאתי לחן והתחלתי לשיר עם הילדים:
"יש שפע חניה בעולם/ יש מספיק חניה לכולם".
אחרי המתנה ארוכה הרמזור התחלף לירוק, וההמתנה התגלתה כמתנה כשבדיוק לפנינו יצא רכב מחניה!
ולא סתם חניה, מפרץ חניה מרווח ונוח.
לא היה שום שלט ושום צבע על שפת המדרכה, ורציתי לוודא שזו חניה לגיטימית (חניה נוחה בתל אביב שאפילו לא צבועה כחול לבן תעלה חשד אצל כל בר דעת), ושאלתי את המוכר בחנות הסמוכה.
"חניה חוקית ואפילו ללא תשלום", הוא ענה לי, "זכית בפיס!".
♡♡♡♡♡♡♡
תודעת שפע וחשיבה מודעת הן כלים משמעותיים שיש להם השפעה ישירה על חיינו. היישום שלהן קל ופשוט, אך מצריך תרגול ולעתים הנחיה ועזרה חיצונית.
זה יכול להיות פשוט למדיי ליישום בחיפוש חניה, אבל זה הולך ונעשה מורכב בסיטואציות מאתגרות יותר או מתמשכות.
מספר רווקות פנו אליי וסיפרו לי שהחיפוש אחר בן זוג קשה ומתיש בימים כתיקונם, אבל בתקופה הזו שכל כך הרבה גברים מגוייסים, זה מייאש לחלוטין.
והאמת צריכה להיאמר, שהן צודקות.
המציאות שלנו מורכבת.
אבל-
כמו הרמזור האדום שהכריח אותי לעצור ביום שישי, צריך ליצור עצירה; לקחת רגע של רוגע בשטף החיים, ולהזכיר לעצמנו שבכוחנו ליצור את המציאות הרצויה;
וזו אחת המטרות העיקריות שלי בשבת לפנויות בחאן ערוגות: ליזום עצירה בשטף החיים, וליצור לנו בעזרת עבודה תודעתית את המציאות הרצויה עבורנו.
פרטים נוספים בקישור: https://www.holisticbellydance.com/post/untitled
♡♡♡♡♡♡♡♡
ולחלק השני של הסיפור:
כשסיימנו לטייל ביפו וחזרנו לחניית הזהב שלנו, אישה אחת שעמדה על המדרכה ראתה אותנו נכנסים לרכב ושאלה אם אנחנו יוצאים.
"בטח!", עניתי לה, "וזו חניה בחינם!".
האישה התלהבה וחיכתה לבעלה שהגיע בג'יפ וולבו לבן, אבל לא היה לו איפה לעצור ולחכות עד שנצא אז בלית ברירה הוא עבר אותנו והמשיך בנסיעה.
האישה היתה מאוכזבת. הצעתי לה לעמוד בחניה ולשמור עליה כמה דקות, אבל היא אמרה שאין לה את האומץ הדרוש.
אז הצעתי לה שאנחנו נמתין יחד איתה בחניה עד שבעלה ישלים את הסיבוב. האישה התרגשה מאוד מהמחווה, ושאלה אם אנחנו לא ממהרים בגלל שבת.
אמרתי לה שכמה דקות זה ממש לא נורא, והתחלנו לפטפט בזמן שחיכינו לוולוו הלבנה.
האישה סיפרה שהיא גרה בקריית טבעון, אבל במקור היא מקיבוץ רעים.
מכריה המפונים מהקיבוץ שוכנו במלון הסמוך אלינו, והיא מגיעה מדי שבוע (או מדי יום? אני לא זוכרת) לבקר ולחזק אותם.
אני חשבתי שהיא הגיעה עם בעלה לטייל בשוק הפשפשים, ופתאום מסתבר שהיא עשתה את כל הדרך והחיפוש אחר חניה כדי לתמוך ולעודד את חברי ילדותה השורדים מהעוטף.
וואו.
כל כך שמחתי שחיכינו איתה את הדקות הללו, שהכרתי אישה מיוחדת וזכיתי לעזור לה קצת בנתינה הגדולה שלה.
וכל זה בזכות רמזור אדום מוגזם 😉