את כיתה י"ב סיימתי עם ההבנה העגומה שאני נכה.
את תעודת הבגרות שלי, שסיימתי בהצטיינות יתרה, כמעט לא קיבלתי בגלל שנכשלתי בחינוך גופני. כמה שניסיתי והתאמצתי לא הצלחתי לרוץ, לעשות מתח, לבצע תרגיל קרקע, ולמלא את כל שאר הדרישות שהמורה לספורט הציבה בפנינו על מנת לקבל ציון עובר. כל פעם שבחרו קבוצות למחניים, בטקס משפיל שחזר על עצמו כמעט מדי שבוע, נותרתי אחרונה, נושאת את חרפתי כשהמוגבלות שלי מוצגת לראווה לעיני כל. עד היום אני זוכרת את המבטים של המורות לספורט שהעדיפו לדלג מעליי כי אני לא יוצלחית. נכה.
הגוף שלי כשל.
הגוף שלי אכזב.
כשסיימתי י"ב והצלחתי לעבור בעור שיניי את הבגרות בספורט, השלמתי עם ה"נכות" שלי והחלטתי שאני עם הגוף סיימתי.
ידעתי לצייר יפה (בוגרת מגמת אמנות, ציון 100), והצטיינתי בהכל. לא צריך יותר גוף, חשבתי, מספיק שיש שכל, ואני בוחרת בו.
המשכתי ללימודי תואר ראשון ותואר שני, את שניהם סיימתי בהצטיינות בלי שום מאמץ. בקושי למדתי למבחנים.
אבל הגוף לא ויתר לי.
באחת הפעמים שתפסתי טרמפ מהמכללה הביתה, לגולן, עמדתי לבד בכניסה לכביש 6 במחלף קסם, כשלפתע הגיע משום מקום פלאח ערבי וביקש ממני בעברית עילגת שיחה בבלאפון. חששתי ממנו וסירבתי, והרגשתי שהסירוב שלי פאתטי כי אם הוא רוצה הוא יכול פשוט לקחת ממני את הפלאפון בלי טיפת מאמץ, אני עלה נידף לידו.
חוסר האונים שחשתי גרם לי להבין שאני לא יכולה להרשות לעצמי את הפריווילגיה לוותר על הגוף, והחלטתי שאני נלחמת עליו.
לקח לי עוד כמה שנים להבין שאני לא זו שנכה, אלא מערכת החינוך היא הבעיה והחינוק הגופני שהיא עשתה לי.
לקח לי עוד כמה שנים לתת אמון בגוף שלי ולקבל אותו, ועם הזמן אפילו למדתי, ועודני לומדת, לאהוב אותו.
בתוך התהליך הזה גיליתי את ריקודי הבטן, את העוצמות של הרחם והחיבור העמוק שלנו לאדמה.
וזו ההקדמה של הסיפור שלי.
ביום שני הקרוב, ר"ח שבט, 21/1, בשעה 20.30 בערב, אספר על המסע שלי. איך ויתרתי על הגוף, ואיך זכיתי בו לאט לאט, ואיך הגעתי עד הלום למי ומה שאני היום.
אסביר על מהות נשית, על רחם, רצפת אגן, ועל החיבור הכל כך משמעותי שיש לנו עם האדמה.
🌳 הרצאה וירטואלית חד פעמית לנשים לכבוד ט"ו בשבט 🌳 עלות השתתפות סמלית: 10 ש"ח 🌳 פרטים נוספים והרשמה בקישור: https://www.holisticbellydance.com/event-details/mhsmym-ldmh-wbhzrh