חיפוש
  • hannapop4

הכלה הבוכייה

באחת הפעמים שהלכתי לטבול במקווה, פגשתי שם כלה מתייפחת, שהגיעה עם אמה כדי לטבול ערב חתונתה. האמא הסבירה שהכלה הצעירה נגעלת מהמים ומהמחשבה על הטבילה בהם. לאחר שהן יצאו מהמקווה, הבלנית אמרה שהיא לא מצליחה להבין מה כל כך הגעיל את הכלה, הרי היא הגיעה לטבול ראשונה באותו ערב, והכל היה נקי ומצוחצח. הכלה הייתה הראשונה להיכנס למים. "זה אף פעם לא רק המים", אמרתי לבלנית הנסערת. אם מחפשים מספיק זמן, תמיד מגלים עוד משהו מתחת לפני השטח.

תוך כדי שאני מסבירה לבלנית נכנסה אישה נוספת, חברת משפחה שמכירה את הכלה היטב. היא התעניינה איך הלכה הטבילה, וכששמעה שהכלה התייפחה היא לא הופתעה כלל. "שלשום שמנו לה שירי חתונה ורקדנו איתה, וכבר אז היא התחילה לבכות", סיפרה האישה בזמן שהבלנית נעצה בי מבט משתומם, כאילו אומרת "איך ידעת?...".

"אמרתי לך, זה אף פעם לא רק המים...", קרצתי לה.

האישה המשיכה וסיפרה שהיא פתחה בשיחה עם הכלה הבוכייה, ושלאחר שהכלה נרגעה קצת היא שיתפה שבכיתה י"ב עשו להן סיור במקווה, ויש לה טראומה מאז.

נושא הסיור במקווה בשמינית הוא נושא טעון השנוי במחלוקת. מצד אחד- רוצים לעשות הכנה והיכרות מוקדמת נינוחה עם הנושא לפני שמגיע רגע האמת, ולחנך לטהרת המשפחה. מצד שני, זה נושא מאוד רגיש ורווי טריגרים שלא מתאים לכל אחת להיחשף אליו כך.


המקווה הוא לא מקום פשוט. הוא טומן בחובו מורכבויות של התמודדות עם דימוי גוף, עירום, מיניות וזוגיות, ומציף בבת אחת אצל הפוקדות אותו את כל המורכבויות הקיימות אצלן בנושאים הללו. לפני שמגיעים למקווה, שהוא קו הסיום שבו יש הכל מהכל, חשוב להכין את הבנות בהדרגתיות ולתת להן כלים להתמודד עם כל הנושאים האלה.

כמה חשוב לתת להן לחוות את המקום הנשי המכיל, העוטף, השבטי, המרפא, קל וחומר בעידן שבו הנושאים של דימוי גוף ומיניות בוערים כל כך.

ריקודי בטן הם כלי קלאסי שנותן את המענה לצורך הזה: התנועה של הגוף ככלל והאגן בפרט מפגישה את הנערות בעדינות עם גופן, יש בה רמיזה של מיניות במרחב בטוח- בלבוש מלא, והצעיפים המצלצלים הססגוניים מקלילים את האווירה ומוסיפים המון שמחה, כך שההיבט הנפשי לא מקופח.

כמה חשובה הכניסה הנעימה וההדרגתית בשערי הנשיות!

על המקווה להיות תחנה סופית בתום מסע ארוך ומופלא, שנשים צעירות מגיעות אליו בשלות לאחר תהליך משמעותי.

25 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול